![]() |
|||||||||||||||||||||
![]() 17.9.2011 המקף
אמר מי שאמר קראתי במשפט הלוך ושוב. הבטתי אל המקף, קו קצרצר, מפריד מלידה ועד מות. אלה הם חיי – מקף ? לא נעלבתי, נהפוך הוא, נלהבתי. המקף - הוא סיפור חיינו בעולם הזה. כשנשמת המת נפרדת מהגוף אין היא נושאת עימה דבר אלא את "המקף". בעומדה לפני שוכני מרום היא נותנת בידם את המקף. אלה היו חייה בעולם הזה. במקף הקצרצר לכאורה אצורים שיעוריה ותיקוניה, נקודות הזכות ונקודות החובה שאספה בחייה האחרונים מרגע לידתה עד מותה. חיים שלמים של שמחות וכאבים של תקווה או ייאוש, של עשייה או בטלה, הצלחות או כישלונות, נתינה או קימוץ הלב, יוהרה או צניעות, מאור פנים או פנים חשוכות, טוהר לבב או לב מוכתם, הכרת ערך עצמה או ביטול עצמה לדעת האם "תיקנה" או חלילה קלקלה עוד יותר... כל דרכיה משורטטות שם, צמתי חייה, בחירותיה. המקף מראה את פסיעותיה בחיים . האם פסעה נכון או שמא אבדה לה דרכה...האם השכילה לבחור בדרכים מוארות ובטוחות או אולי דווקא סמטאות אפלות וחשוכות פיתו אותה לילך בהן ? מועצת בני מרום מביטים במקף ונותנים דעתם. בוחנים את המקף הקצרצר ופתאום הוא ארוך ומלא חיות, רגשות, חוויות, צחוק ובכי. זיכרון הגוף עוד טרי ופתאום המקף הופך- געגוע. על מנת שלא נתגעגע ולא נצר על חיינו שעברו, עלינו פשוט "לחיות אותם" תוך שאנחנו מכניסים לתוכם את כל אותם דברים שיכולים למלא את הנפש בריגוש, באור, בשמחה, באהבה, בנתינה במימוש והגשמה. לעצור ולהתבונן בשולי דרך חיינו, להתבשם מן המראות והניחוחות המרחיבים את הלב. אלה הן המעלות הטובות הנקרות בדרכנו ומותר "לקטוף" אותן. באותה המידה אלו ההזדמנויות לפרוק מעל גבנו משא מיותר ולהשאירו לצד הדרך. החשוב מכל – לכל הנקרה בדרכנו נושיט יד ונחייך שלום. בבוא יומנו – נישא עמנו את "המקף" ומוטב יהיה המקף - גאוותינו ובל יהיה – אכזבתנו ! כי מה הם חיינו בסופו של דבר אם לא המקף. חיו בטוב. ![]() 3.8.2011 גם אמא מוחאת (דמעה) / ענתי חרמוני שרים שלום לך ילדי שלום מאמא שמעתי שבאוהל אתה גר תגיד, לא חם לך שם פנימה כי יש לי וינטלטור נהדר.
אני בבית אבות מזמן שוכנת והטיפול פה, נו...לא אי אי אי כמעט לא מדברים איתי, אז ניחא החלטתי גם אני לשתוק ודי.
כואב לי שאיני לך עוזרת לגור בבית אבות עולה המון, כדי שלא להיות לך לנטל שילמתי עד הגרוש האחרון.
אני נזכרת כשהיית ילד ובחוף הים היינו מבלים הקמנו לנו אוהל לתפארת בים קפצנו יחד בגלים.
רק שאז ילדי היה אחרת בסוף היום קיפלנו את הכול היה לנו לאן לחזור – הביתה עכשיו לחזור לבית, מי יכול ?!
ימים רבים אותי כבר לא ביקרת אתה ודאי עסוק במחאתך כשבן צריך אז אמא מתייצבת אולי...תמצא לי אוהל לידך ?!
דרוש לי רק כסא אחד או שניים ואז תוכל לקפוץ ונדבר... אני אביא גם את הוינטלטור נשב ביחד קצת ונתאוורר.
![]() 2.8.2011 50 שאלות שכדאי לך לשאול את עצמך...
לפניכם 50 שאלות שיעניקו לכם את הפריבילגיה לנהל "שיחה עם עצמכם", ביקורת עצמית, הערכה עצמית מחודשת על החיים שלכם.
המלצתי לכם לשמור אותן ולחזור אליהן מידי פעם, הן מייצרות דיון פנימי חשוב שיניב "שחרור עצמי" ויספק לכם פרופורציות נכונות יותר לגבי החיים שלכם.
21. היית מעדיף להיות גאון מודאג או טיפש מאושר?
האם זה משנה עכשיו?
32. אם לא עכשיו? אז מתי?
35. מדוע דתות שנוצרו מאהבה וקבלה הן הגורם למלחמות הגדולות בעולם?
39. האם אתה מרגיש שכבר חיית את היום הנוכחי יותר מ-100 פעמים?
ותחשוב על זה... כתבה וערכה: חן שאול.
![]() 11.7.2011
פעם, לפני שנים רבות... כך מתחילות האגדות וכך מתחיל גם הסיפור שלי. יצאה משלחת ממלכתית לביקור באושוויץ, זה היה ביקור ראשוני ודרמטי. ידיד טוב שהוזמן לצאת עם המשלחת לפולין, שאל אותי דרך הלצה "מה להביא לך מתנה?" אבן, ביקשתי, הבא לי אבן מהמשרפה באושוויץ. אמרתי ולא חשבתי פעמיים. איני יודעת מדוע ביקשתי לי מזכרת כה מוזרה. ביקשתי ושכחתי ! יום אחרי שחזרה המשלחת "נחתה" על כף ידי המושטת "אבן מאושוויץ". מעין חלוק נחל גדול ומפוחם. האבן הייתה מלאה בכאב, בזעקה. הרגשתי איך כולי מתרוקנת מעצמי ובמקום זאת ממלא אותי פחד איום ותחושת אין אונים. הרבה פנים היבטו אלי מהאבן הזו. פנים מעונות, פנים אכזריות, פנים תוהות...בכי וצחוק בערבוביה. הנחתי את האבן בפינה לא בולטת בביתי והדלקתי לכבודה שני נרות. ברכתי ושוב שכחתי. קיומה היה לי כמובן מאליו. האבן שכנה במקום "לא טבעי" לה – בביתי, דוממת וקפואה בעוד חיי נהפכו בבת אחת לסדרת דרמות. הכל סער וגעש, הלילות הפכו לי מסויטים, הרגשתי מבולבלת, מתקשה להתרכז בעבודתי,חסרת סבלנות והעיקר מפוחדת. זה נמשך לאורך שנים ואני, התמימה, לא קישרתי בין כל המכות הניתכות עלי לבין האבן. עד ששיטפון עלה בבית ואחריו שריפה שכמעט כילתה את כולו. השריפה בבית "הסבירה" לי את שלא רציתי להבין. כששכחה האש , הכבאים התפזרו לדרכם השחר הנץ ואני ישבתי לבד בסלון ביתי השחור המפוחם הרטוב וההרוס. "אלוהים, איזו שואה" חשבתי לעצמי ו....הבטתי אל האבן. פתאום היא נראתה לי "נינוחה" מצויה בנוף הטבעי שלה – כאוס של אש כאב וחורבן. בדרכה המיוחדת נזפה בי האבן על שלא הנחתי לה להישאר על מקומה במשרפה באושוויץ. "מדוע היה עליך להזמין את המוות לביתך?" לו ניתן היה הרי שבאותו הרגע הייתי מחזירה אותה למקומה הנכון, אך זה לא ניתן ! עשיתי את הדבר הראשון שעלה על דעתי לקחתי אותה בידי, הלכתי מרחק מה וקברתי אותה בטקס קטן תוך שאני מבקשת סליחה ומחילה מברכת אותה במנוחת נצח וכך מעבירה אותה לידיה החומלות של אמא אדמה. הבית עבר מהפך, שופץ, רוהט ועוצב מחדש. דברים שכילתה האש - עשנם עלה השמיימה והתפזר. חדשים באו במקומם. וחזר השקט. ![]() 10.7.2011
"האויב הגרוע ביותר של היצירתיות הוא הספק העצמי." סילביה פלאת
כל כמה שנרצה לחשוב על עצמנו כיצורים הגיוניים ותבוניים, אנו ניווכח שלעיתים קרובות מוחנו נופל למלכודות ערמומיות שלא תמיד קל לראות אותן. אלה העיקריות: * צריך/חייב/מוכרח – (מפלצת הצח"ם). כמה פעמים אמרתם לעצמכם "אני צריך"? אני חייבת לארח את כל המשפחה בפסח, אני צריכה לעבוד, אני מוכרח שיעריכו אותי וכו'. מי הוא זה המכריח אתכם? * חשיבה בשחור לבן – יש בעולם אנשים טיפשים או חכמים, מקומות יפים או דוחים, אירוע משמח או עצוב, רזה או שמן, עשיר או עני * קפיצה למסקנות – אם הוא לא מצלצל סימן שהוא לא אוהב אותי * קריאת מחשבות – הוא בטוח חושב שאני לא מוצלח * אובדן פרופורציות – אם אאחר הביתה, הילדים ימותו ברעב * הכללה – כל הפוליטיקאים רמאים * זלזול בחיובי – קיבלת רק 92 בבחינה?! * ייחוס עצמי – היא בטוח חלתה בגללי * תוויות – מנכ"ל הוא אדם קשוח * חשיבה רגשית – אני לא מקבלת העלאה במשכורת כי אני לא מספיק נחמדה * ראיית העתיד – כשאהיה זקנה, בקושי אוכל ללכת
אך באמת המלכודת הגרועה מכולן היא הטלת הספק בכל דבר, ובעיקר בעצמנו. חוסר הביטחון בעצמי ובחיים יכול לזנב בכל הצלחה, בכל דבר טוב שקורה לנו, כמו שעמלק ("ספק" בגימטריה) זינב בבני ישראל במדבר. בהיפוך אותיות ספק הוא פסק – מפסיק כל פעילות, משתק כל רצון.
למדו לצפות על מחשבותיכם ונסו לזהות מתי מופיע הספק.
אין צורך להילחם בו, הוא ייעלם לבד כשאור ההכרה יאיר עליו.
![]() עמודים: 1 2 |
|
||||||||||||||||||||
|